קטע-הפתיחה מסיפורי אודליה 

היה זה בוקר יום חמישי, השמיני לחודש אפריל. אודליה יצאה מביתה, עלתה על אופניה ונסעה לפגוש את חברתה, דנה, עימה קבעה לאותו בוקר במרכז העיר, להסתובב קצת בקניון וכו'. מאחר שגרה בשולי העיר, היה עליה לנסוע כשלושה קילומטרים, לפני שתגיע ליעדה. לשמחתה, עמדו לרשותה שלושים וחמש דקות.
מזג-האוויר היה נעים למדי, ובמיוחד ל"נפש אביבית" כמוה. ובמיוחד אהבה את ריחות הפרדסים - אשר כל רחובותי יודע יפה מאד, עד כמה משפיעים הם על הענוגים שברגשות. ועל-אף הרעש העירוני הרגיל הרב, היא שמעה את ציוצי-הציפורים.
היא רכבה על אופניה צפונה בטשרניחובסקי, והגיעה לצומת עם רחוב הרשנזון. היא התקרבה לצומת. האור ברמזור היה ירוק. היא האיצה ככל שיכלה את קצב סיבוב הדוושות, על-מנת להספיק להגיע לצומת, ולעבור אותה בזמן, לפני שיתחלף האור לכתום ולאדום...
אמנם, כבר כאשר התקרבה לצומת, התחלף האור שברמזור לכתום - אבל, לא אודליה תניח לזוטות שכאלה לעצור בעדה. אחרי הכל, עברה בראשה המחשבה, כתום זה עוד לא-ממש אדום... הרבה אנשים עוד נוסעים בו! יאללה יאללה, נמהר, נגיד, שהאדום הזה הוא בעצם רק כתום, הרי הוא רק עכשיו הגיע...
חריקת בלמים עזה, בדיוק מאחוריה, קטעה את פטפטת-מחשבותיה, והיא נפלה מן האופניים...
היה זה נהג צעיר, אשר מיהר, והתחיל בנסיעתו כבר כאשר התחלף האור ברמזור שלו לכתום, כי לא הבחין בה. וכעת ניגש אל אודליה, שהיתה המומה ומפלבלת בעיניה, אך - להוציא כמה שריטות שטחיות - עדיין בריאה ושלמה, ומוטלת על הכביש. היא פחדה לחשוב מה היה קורה, אילולא נפלה מאופניה - שהיו מוטלים, כעת, מרוסקים, מתחת לגלגליה של המכונית המהירה - בשניה הנכונה. היא הביטה בנער שניגש אליה, ושאל אותה: "את... את בסדר?" "כן... אני... אני חושבת שאני בסדר"... אמרה, בקושי רב, אודליה. "אכפת לך להסתכל, לאן אתה נוסע?!" סיננה לעברו, בזעם, בעודה קמה לאיטה. "היי, לא אני התפרצתי אל תוך הצומת באור אדום!" "כתום". "אדום. אל תשחקי אתי - אני מכיר את הצומת הזה לא מהיום". "טוב, בסדר - עדיין, אתה צר ?" "צריך מ?ה? לנחש, שתטוס פה איזושהי מפגרת? עאלק"... "הייתי יכולה להיהרג!!" הטיחה לעברו, עיניה האפרפרות רושפות. "טוב, נו - כשמחפשים למות אז מתים. את כמו חתול, תשע נשמות יש לך את". "אוף, לך לעזאזל", חבטה בו אודליה, קלות - או, שמא נדייק, ניסתה לחבוט, כי הוא תפס באמת-ידה, הרזה והבהירה, בחיוך קל. "יאללה, נו - העיקר שלא נפגעת". חייך אליה בידידות. "רוצה טרמפ? כי האופניים"... "טוב, בסדר", ענתה אודליה, "אני צריכה למרכז העיר. מתאים להוד-מעלתו?" "כן, בטח... אין בעיה, אני אקח אותך לאן שאת צריכה. אחרי-הכל", הוסיף, "בגלל ההתנגשות הזאת עכשיו אין לך אופניים. והמקום שאליו נסעתי יוכל לחכות". "טוב. תודה". אמרה אודליה, ונכנסה למכונית, מעיפה מבט אחרון באופניה המרוסקים. דמעות עלו בעיניה, ונעלמו כמעט מיד. "מה קרה?" שאל הנער, והיא ענתה: "זה פשוט... היה לי מזל, שלא נדרסתי עכשיו"... "מזל באמת יש לך", הסכים הנער. "יותר מזל משכל - זה בטוח!" הוא הכניסו את שרידי האופניים למכוניתו, והם נסעו.
"מה שמך?" שאלתו הנערה, והוא השיב, "שמי גלעד, אבל אני מעדיף שתקראי לי גיל. ואת?" "אודליה". "שם נחמד", חייך אליה במראה. "תודה". זמן-מה נסעו בשתיקה, ואז שאל אותה: "באיזו כיתה את?" "אני - בי"א. ומה אתה, י"ב?" "כן". ענה לה, והוסיף: "תראי, אודליה, את... את צריכה לשמוח על זה שניצלת, ולא להיות עצובה, בגלל מה שכמעט קרה... את עדיין פה, בעולם הזה, והרי זה מה שחשוב! לא ככה, אודליה?" "כן", ענתה לו הנערה, "כן, גיל, אני חושבת, שאתה צודק". היא הסתכלה עליו. היה לו שיער חום כהה, לא קצר אולם בהחלט לא ארוך, ומשקפיים. ואף הוא הביט בה כאשר חיכו באחד הרמזורים, מתעכב במיוחד על שערה הבלונדי הקצר והמתולתל, לחייה, העדינות והרכות ועיניה, התכולות-אפרפרות.
הם נסעו עוד קצת, עד שהגיעו למרכז העיר, וגיל שאל: "אז - לעצור לך כאן?" "כן. תודה על הטרמפ". "בבקשה. עכשיו, בנוגע לאופניים"... "כן...?" "יש לי בן-דוד אחד, שמתקן אופניים, ו... אולי הוא יוכל לעשות משהו גם עם אלה. אם את מעוניינת"... אודליה הנהנה, קלות. "כן, זה יכול להיות נחמד"... "אז... אם כן, איך אני מודיע לך?" אודליה חייכה קלות. "פשוט תתקשר. מספר הטלפון שלי הוא תשע-ארבע-חמש-שש-אפס-חמש-אפס. ביי!" קראה - ורצה מן המכונית, אל עבר חברתה, שכבר עמדה בסמוך. "ביי". אמר חרש, כאילו לעצמו, גלעד, ונסע. "ארבעים-וחמש שישים חמישים"... מלמל, מחייך קלות, בעודו מתרחק מן המקום בנסיעה איטית.
באותה עת כבר הגיעה אודליה אל דנה, ושתי החברות התחבקו בעוז, כאילו לא נפגשו שנתיים תמימות. טוב, הן לא התראו מזה יומיים! יומיים תמימים!!
כי לא היו בכל בית-ספרן שתי ידידות-בנפש קרובות כל-כך, כאודליה ודנה. הן דיברו - ולעיתים קרובות התווכחו - ביניהן על כל דבר ועניין, ולא היה לאף-אחת מהן ולו סוד אחד, פרטי וסודי ככל אשר יהא, שלא גילוהו האחת לשניה. מעולם לא יכול היה לעבור יום, בלא ל?פ?חו?ת ש??יח?ת-ט?ל?פו?ן א?ר?כ??ה מ?א?ד א?ח?ת ביניהן, וזאת אחרי שיחות-הנפש הארוכות, אשר תפסו כ??ל ש??נ?י??ה ו?ש???נ?י??ה מן ההפסקות. כבר מזה קרוב לשנתיים לא היו השתיים בכיתה אחת, פשוט משום שהמורות ראו, שאם שתיהן יהיו באותה כיתה, פירוש הדבר הוא, כי שקט רב - לא יהיה. ולמעשה, אם מתעלמים מן השוני החיצוני הרב ביניהן, הן היו כמו אחיות. יותר מזה. כמו תאומות. ואם מתעלמים גם מן המרחק הגיאוגראפי הרב, אשר הפריד בין בתיהן - אודליה גרה ברחובות החדשה, ודנה ברחוב חנקין - בהחלט ניתן להגיד עליהן, שבנפשותיהן הן היו שתי תאומות-סיאם. קשורות ביניהן ללא-הפרד. כל פגישה של השתיים האלה, היתה הופכת בהכרח למסכת-פטפוטים, אשר סופה אינו נראה לעין. על-כן מובן, שמיד כאשר סיימו להתחבק, קראה אודליה: "הו, דנה, את לא תאמיני מה שקרה לי עכשיו! כמעט שנדרסתי!!" - ואת מחצית-השעה הבאה, בילו השתיים בטיול בין חלונות-הראווה, של חנויות הבגדים הסמוכות, ובפטפוטים בלתי-נלאים על המאורע הקשה, שפקד באותו בוקר את אודליה, ועל ספיחיו העתידיים:
"ואיך הוא, שווה?" שאלה דנה את חברתה, וזו השיבה לה: "יותר מכל אחד אחר! ואני חושבת", הוסיפה בלחש, "שאני מוצאת חן-בעיניו. כשהגענו, ממש לפני שיצאתי מהמכונית, הוא גם השתמש באיזה תירוצון, שקוף לגמרי, להשיג את מספר הטלפון שלי". "אה, כן?" שמחה דנה, "ונתת לו?" "מה - בטח!" קראה חברתה. "אז - אחלה, רק... מה יהיה עם אבי?" "אבי? מה היה צריך להיות איתו?" שאלה אודליה. "חשבת לצאת איתו, לא?" "אז חשבתי! מה, אז אני כבר לא יכולה לשנות את דעתי? הרי עוד לא אמרתי לו שאצא איתו". "ומה עם אמך?" "מה איתה?" "נו, אודליה, את יודעת מה! כשהיא תשמע, שנסעת בטרמפ עם איזשהו נער זר, שכמעט דרס אותך, ושאחר-כך עוד נתת לו את מספר הטלפון שלך... וו-הו, אני לא הייתי רוצה להיות שם במקומך!" "טוב, נו", אמרה אודליה, "שתגיד מה שהיא רוצה. זה כבר לא מזיז לי, את שומעת, פשוט לא מזיז לי! דנה, באמת, אנחנו כבר עוד מעט בנות שבע-עשרה! עד מתי נשאל את האימהות שלנו בקשר לכל דבר? אני כבר לא ילדה קטנה, ואם לאמא שלי יש בעיה עם זה - אז זאת הבעיה שלה, לא שלי!" "כן, זה נכון", הסכימה דנה. "מה, את היית מוכנה לוותר על קשר כזה, רק בגלל משהו שאמא שלך היתה אומרת לך?" הוסיפה אודליה ושאלה. אולם, דנה העדיפה לשנות את נושא-שיחתן. "וואי, תראי איזו שמלה"... מלמלה בערגה, תוך שהיא מביטה דרך החלון אל שמלת משי עם שולי תחרה. "כן", אמרה אודליה, "אבל תראי גם את המחיר"... "יאללה, איזה מחיר... למה בעצם לא מסבסדים שמלות כאלה?" "מסבסדים?" "רגע, זה לא מצרך-יסוד?" "לאישה, כן". נאנחה אודליה. "אבל שר האוצר הוא גבר". "שישאל את אשתו"... מלמלה דנה. "את - ש-רה???" לאטה אודליה, ב'זעזוע' של שטות.
הן הסתובבו עוד קצת, הוציאו את כל הכסף, שהיה להן, על שתי שמלות, נאות ויפות, שובבות וענוגות, בעלות שולי תחרה וכתפיות ורודות, בעלות מחיר סביר יותר, ושתי פיצות לצהריים (עם בצק העשוי מקמח-מצה, ושטעמו בהתאם. האמת היא שהן היו מעדיפות לאכול פלאפל - אבל לך תמצא פלאפל ברחובות בפסח) - ואז, כאשר סיימו לאכול, אמרה לפתע דנה: "אודליה - תתכונני". "מה קרה?" "אני הולכת להפתיע אותך". "למה?" "מה חשבת, שרק את מצאת מישהו?" "מה - דנה, את - ורק עכשיו את מספרת לי?!" קראה אודליה. "אני יודעת, חשבתי לספר לך על ההתחלה איך שבאת, אבל נראית כאילו חוץ ממה שמו עם המכונית לא קיים שום-דבר בעולם הזה". "שמו גלעד! ועכשיו, ספרי לי הכל. קדימה, נו, אני מתה לדעת!" "טוב, אז קודם-כל", פתחה דנה ואמרה, "הוא הנער הכי חתיך, שראית בחיים שלך". "איך הוא נראה?" שאלה אודליה. "פיצוצי, ממש... גם את מכירה אותו, האמת. זה עידן".
"מה?!" נדהמה אודליה, "דנה - את, ועידן? רגע, זאת לא את, שאמרה ?" "כן, אני יודעת מה אמרתי, וזה בכלל לא משנה כרגע. בכל מקרה, הבוקר הוא עבר - הוא אמר שבמקרה - ליד הבית שלי, כשאני בדיוק יצאתי. והוא אמר לי אז: 'הו, דנה, היי!' ואני עניתי לו 'היי!'. ואז! אז הוא אמר לי: 'דנה', ואני עניתי לו... אני עניתי לו: 'מה?' ?" היא צחקה. "אוף, דנה, באמת! אני אמות מסקרנות, עוד לפני שאת בכלל תגיעי לזה!" קראה אודליה, וחברתה השיבה: "או. קיי, או. קיי. בכל מקרה - הוא אמר לי, שהוא אוהב אותי. ושזה כבר הרבה זמן, אבל עד עכשיו, פשוט, לא היה לו די-אומץ להגיד לי. ואז הוא - לא, אבל באמת, אודליה, אני נשבעת לך שככה זה היה - אז הוא התקרב אלי, שם את כף היד שלו על הלחי השמאלית שלי, קירב את פניו אל פני - ואני בכלל לא זזתי! את שומעת, לא זזתי! סתם עמדתי, ככה, קפואה! ואז - לא, באמת - אז הוא - נישק אותי. נשיקה כל-כ??ך? נ?פ?ל?א?ה"... דנה סיימה לבסוף, ואודליה, שפיה הלך ונפער, ככל שהתקדם הסיפור אלי שיאו, גמגמה לבסוף: "ו... ואת... נתת לו, כן?" ודנה השיבה לה: "כן, אודליה, כן! אני פשוט עמדתי שם, ו... זה היה נפלא, אודליה! פשוט - נפלא!" "אבל - איך - טוב. מזל טוב, דנה". אמרה לה אודליה, לבסוף, וחברתה השיבה לה: "תודה. ומזל טוב גם לך". "תודה". השיבה לה אודליה, בחיוך.